שבתון

סוכות תשע"ה

בס"ד

סוכות תשע"ה

 

סוכה כמודל לחיים

הרב דוד סתו

הרב הראשי של שהם

 

אחת השאלות החביבות עלי לקראת חג הסוכות עוסקת במותר ובאסור להכניס לסוכה.לכאורה מדובר בעוד אחת מני רבות של שאלות הלכתיות הנוגעות לפרטי מצוותיה של התורה. באמת מדובר כאן בשאלה בסיסית להבנת תוכנה של הסוכה ואולי אף תוכנם של חיינו כולם.

קריאה ראשונית בפסוקים תגלה אולי מנגינות שונות, שלא לומר הפוכות, בהבנת מגמת הישיבה בסוכה. בתחילת הפרשה נאמר " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'". המנגינה נוטה לכיוון של הפיכת הסוכה כמקום קדוש המיועד להשם ולעבודתו. ואכן, חכמים דרשו מפסוק זה על קדושת עצי הסוכה."מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה – תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה'. ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' – אף סוכה לה'". כיון זה ודאי משתלב עם הרעיון שהישיבה בסוכה נועדה להזכיר לאדם את חסדי השם אתנו במהלך שנותינו במדבר עת הושיבנו השם בסוכות.

מאידך, בהמשך הפסוקים נאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". דהיינו, כל אחד מישראל מחויב לשבת שם ובפשטות לחיות שם באופן נורמלי. אבל מה נעשה בסוכות הללו? האם נתפלל ונלמד תורה בלבד, או נאכל ונשתה ונישן בלבד. האם נשחק שם במשחקי קופסא עם ילדינו או נעסוק שם בדברי קדושה. מה ביקשה התורה שנעשה?

חכמינו ניסחו את הדברים באופן הבא: "תנו רבנן. כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה". בהמשך שואלת הגמרא מנין למדו זאת חכמים ומשיבה, "תשבו כעין תדורו". בעברית פשוטה אמרו לנו חכמים כי התורה ביקשה שנעתיק את דירתנו לסוכה וממילא, כמו שאנחנו חיים בבית, כך נעשה בסוכה. בפשטות זה אמור לכלול כל פעולת חולין שאנו עושים בביתנו. יחד עם זאת, זה קצת לא נעים, מדובר במקום שהוא חפץ של מצוה ובהלכה יש כללים כיצד נוהגים עם חפצים של מצוה. ודאי שאין לנהוג בהם בזיון וכדומה. נמצינו למדים כי נכנסנו לסוג של פלונטר. האם זה בית או בית כנסת? בבית יש גם סלון מרווח אבל בפינה יש גם מטבח ולצידם שרותים. פיתרון חלקי לבעיה ניתן למצוא בהלכה שקבעה כי אין להכניס לסוכה כלי אוכל שאותם לא מעלים לשלחן וכן כי אין לעשות צרכים בסוכה בשל בזיון הסוכה. כלומר, הדיור בסוכה צריך להיות אנושי אבל מכובד. לדור בסוכה כמו שדרים בסלון ולא במקומות הפחות מכובדים. ומה ביחס לדיבור ולמשחק? הפוסקים קבעו כי יש להתאמץ לקיים אף את שיחות החולין (כולל  טלפון) בסוכה ולא בבית (משנה ברורה סי תרלט ס"ק ב ופסקי תשובות שם). אבל מה יהיה תוכנם של השיחות. האם יהיו אלה שיחות חולין או דברי תורה? דיונים רבים מתקיימים בין הפוסקים בסוגיות אלו כשהמגמה המובילה היא להתנהג כמו בבית אבל בהקפדה מסוימת. לחיות נורמלי אבל לנסות ולקדם את רמת החולין שלנו.

יתכן כי כל מצות הסוכה מייצרת לנו את האפשרות להעתיק את חיינו למשך שבעה ימים למודל של חיי מצוה ופתאום כל חיינו נתונים בזכוכית מגדלת של כבוד והדר של נקיות וקדושה. בנינו סוכה נכון, בנינו בית נכון לחיים.

 

עם הפנים לעולם

הרב יובל שרלו

 

 

לא קל השנה לחשוב על שבעים אומות העולם בשעה שאנו חוגגים את חג הסוכות. יש בליבנו על אומות אלה. יש בליבנו על האומות האיסלמיות, הנותנות מקום לרוע האנושי שנוצר אצלם דווקא על ידי החיבור הנורא שבין תאוות רצח ובין להט דתי; יש בליבנו על אומות העולם המערביות, הנותנות מקום להתעוררות האנטישמיות בצורות המכוערות ביותר, ומבצעות מניפולציות על עקרונות מוסריים; יש בלבנו על העולם המזניח את הכאבים הגדולים והאמיתיים שלו, בעיקר במדינות אפריקה, ומאפשר לעוולות גדולות להתרחש בו; יש בלבנו על טשטוש מושגי הצודק והלוא-צודק, ובשם זכויות האדם לאפשר את היחס המחפיר כלפי מדינת ישראל, ועוד ועוד. ואכן, בשנה כולה אנו עוסקים במאבקים שונים וקשים כנגד המבקשים לקום עלינו לרעה, ורואים כיצד "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" עדיין נוכח בחיינו. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנמצאת תחת איום השמדה מתמיד !

ואף על פי כן, אפשר שבסוכות נצרף למחשבות ריאליות ונכונות אלה גם את החזון שלנו, ונכלול את שבעים אומות העולם במערכת תשומת הלב שלנו. שכן, ביסודו של דבר, אנחנו חלק מבריאת האדם בצלם אלוקים, וחלק בלתי נפרד מהעולם האנושי. לא זו בלבד, אלא שנביאי ישראל לימדו אותנו שיש בנו גם חזון ביחס לאומות העולם כולם, ואנו מבקשים שתקוים בנו ברכת ד' לאברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

ברכה זו מתחוללת בשני מסלולים. מסלול אחד הוא בניין עצמנו בצורה המוסרית והצודקת, המקדשת והמרוממת, והפיכתנו למודל שאומות העולם ירצו לחקות. זה טמון כבר בחזונו של ישעיהו הנביא – "ונהרו אליו", לאמור: אומות העולם, שיבחינו במיוחד המתרחש כאן, ינהרו אלינו, ויבקשו כי אנו נהיה חלק מגאולת העולם, ומהמקומות המיוחדים שמהם לומדים את אורחות החיים הנכונים במובן הציבורי.

המסלול השני הוא עיסוק בשאלה מה אנו עושים כדי לתרום לעולם דבר מה ממשי. גם לטובת העם היהודי ומדינת ישראל – כל כך חשוב שמדינת ישראל תופיע בעולם עם הפנים לעשיית העולם הזה מקום טוב יותר וראוי יותר לחיות בו. הפעולות לטובת העולם יכולות להופיע באין ספור שדות-שיח ובמישורים מגוונים מאוד: מערכות השקיה להפרחת מקומות צמאים למים; מודל משפחתי נכון לגידול ילדים וחינוכם; הקמת מערכות בריאות ברוח מערכת בריאות ממלכתית; אפס סובלנות לאלימות ולשחיתות שלטונית; שותפות במאבקים הסביבתיים לשמירה על עולמו של הקב"ה ופיתוחו; עבודת אלוקים שאינה סותרת את המוסר אלא עושה את הטוב והישר בעיני ד', ועוד ועוד.

חג הסוכות הוא הזמנה לשינוי פנימי אצלנו. בד בבד עם כל המתח והקרע שיש בינינו ובין תופעות חמורות בעולם – הוא מאפשר לשאול גם את השאלה מה אנו תורמים לעולם, ומה אנו עושים כדי שהוא טוב יותר וראוי יותר להצדקת קיומו. אפשר שכאשר נחשוב עוד ועוד כך – נוכל למצוא דרכים חדשות ומגוונות למימוש השליחות הגדולה שיש לנו בעולם, ולהפנות את האנרגיות שבנו גם לשם.

 

 

אבי רט

"כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"

 

ספר קהלת אותו נקרא בשבת חול המועד, הוא ספר מבלבל. אתה מסיים להקשיב למגילה, ואז מוצא את עצמך שואל בלשונם של הגשש- 'אז מה היה לנו?'. מהי בעצם מסקנת המגילה? עם מה רוצה מחבר המגילה שנלך הביתה? מהי התובנה המרכזית?

 

אפשר לסיים את קהלת עם דיכאון לא קטן מעצם המחשבה שאתה בסך הכל בורג קטן ביקום כולו ובהיסטוריה האנושית, חסר כוח ומשמעות,  ומה שהיה הוא שיהיה, והכל אותו דבר, רק השמות מתחלפים, ואין כל חדש תחת השמש, ושהכל זה בסך הכל הבל הבלים אחד גדול.

 

ואתה יכול לסיים את קהלת בתחושה של שמחה וסיפוק, והבנה שאני ואתה נשנה את העולם, שיש מה לעשות, שעת לכל דבר תחת השמים, וכי 'בשבילי נברא עולם'.

 

את התחושה הזו של הבלבול ביטאו כבר חז"ל במסכת שבת: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב- בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה דכתיב  'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ואמרי דבי ר' ינאי תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו. סופו דברי תורה דכתיב 'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם'. מאי כי זה כל האדם ? אמר רבי (אליעזר) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ר' אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו. שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר- לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה".

 

לא רק המגילה מבלבלת. גם מציאות החיים מבלבלת. גם הדרכים השונות והמגוונות, והמסלולים השונים בעולם האמונה ועבודת ה', בהם ניתן לעבור את העולם הזה, בלי הצורך לחשב כל פעם מסלול מחדש- גם זה עלול לבלבל.

יש שהלכו לצד השכלתני, ויש שנמשכו לרגש, יש שדבקים בלימוד ויש שמוצאים את עצמם מתחברים דווקא דרך התפילה, ובין לבין יש כל כך הרבה גוונים ותת גוונים, שכולם אהובים וכולם ברורים וכולם פותחים את פיהם.

חג הסוכות- חג שמנהגיו וסמליו מובילים חזרה אל הטבע, הטבעיות והפשטות, הוא אולי החג שמוביל יותר מכל אל מסקנת קהלת:

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

לפעמים, מרוב תחכום והתפלספויות, מרוב רצון 'להתחבר', ולהרגיש, ולעשות את הדברים בדיוק בדרך שלהם, אנשים נכנסים לתסכולים, ומחלוקות, ואף מעבר לכך. לפעמים- מירוץ החיים ולחציהם לוקח את האנשים למקומות ולמחוזות של מחלוקות ושנאות, כעסים וקנאות. לפעמים, מרוב עצים לא רואים את היער ומרוב יערות שוכחים לראות את העצים, ושוכחים בעצם בשביל מה באנו לכאן, מה בעצם העיקר ומה התכלית. היוצר והזמר שולי רנד מבטא כל כך יפה בשירו 'מה התכלית' את התחושה הזו: "מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב, ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה. "

לפעמים נדמה לי שמרוב כבישים, שבילים ותמרורים שכחנו את העיקר ואת היעד:

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

אין כמו חג הסוכות, כדי לסייע לנו , לכולנו, לחשב מסלול מחדש, לשוב אל הטבע שלנו, ולהגדיר מחדש את היעד הסופי ואת תכלית הכל: " אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

 

 

 

 

 

הדף היומי לילדים ונוער

מסכת יבמות דף ב'.

מִצְוַת יִבּוּם

 

השבוע סיימו לומדי הדף היומי את לימוד מסכת חגיגה, והחלו את מסכת יבמות.

 

מַסֶּכֶת יְבָמוֹת הִיא הַמַּסֶּכֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּ"סֵדֶר נָשִׁים", ובה לוֹמְדִים בְּעִקָּר עַל מִצְוַת יִבּוּם.

 

 

אִם אָדָם נִפְטַר, חָלִילָה, וְאֵין לוֹ יְלָדִים, אַחַד הָאַחִים שֶׁל הַנִּפְטָר יְיַבֵּם – יִתְחַתֵּן – עִם הָאַלְמָנָה, וְהַיְלָדִים שֶׁיִּוָּלְדוּ לָהֶם יֵחָשְׁבוּ כְּאִלּוּ שֶׁהֵם הַבָּנִים שֶׁל הַנִּפְטָר.

 

בְּמִצְוַת הַיִּבּוּם, הָאַחִים שֶׁל הַמֵּת מְקַיְּמִים אִתּוֹ חֶסֶד גָּדוֹל, כִּי הֵם מַשְׁאִירִים לוֹ זֵכֶר בָּעוֹלָם.

 

לָאַלְמָנָה שֶׁל הַמֵּת קוֹרְאִים "יְבָמָה" וְלָאָח שֶׁל הַמֵּת שֶׁמְּיַבֵּם אוֹתָהּ קוֹרְאִים "יָבָם". מֵאַחַר שֶׁבְּמַסֶּכֶת זוֹ לוֹמְדִים עַל מִצְוַת הַיִּבּוּם, הִיא נִקְרֵאת מַסֶּכֶת יְבָמוֹת.

 

 

 

 

[מתוך 'תלמוד ישראלי-הדף היומי לילדים', הוצאת ידיעות אחרונות]

 

 

הרב שמואל רבינוביץ

רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

 

 

חג האחדות

חלפו להם ראש השנה ויום הכיפורים-ימי פחד חיל ורעדה מאימת הדין, ועומדים אנו בפתחו של חג הסוכות, באווירה של שמחה ומועד- "זמן שמחתנו".

סיבות רבות יש לשמחה זו. המרכזית שבהן היא האחדות המשתקפת הן במצוות "ארבעת המינים", הרומזת כדברי המדרש על סוגי עם ישראל, והן במצוות הסוכה, הקשורה בערך הגדול והמקודש של השלום, "ופרוש עלינו סוכת שלומיך, סוכת רחמים וחיים ושלום". במשך כל השנה שוכן כל אחד בדירתו הוא, מי בדירה נאה, ומי בדירה עלובה. ובהגיע חג הסוכות העשיר והרש עוזבים את ביתם ודירתם, כולם שוכנים בצילה של אותה קורת גג.

אחד הסיפורים המופלאים מובא על רבי פנחס מקוריץ זצוק"ל אשר לאחר פטירת הבעש"ט הקדוש, סירב לקבל על עצמו עול הנהגת הציבור. בהגיע עוד משלחות חסידים, עמד רבי פנחס והתחנן כי יסור חינו מעיני בני אדם, שכן חפץ הוא להיות "בלתי לה' לבדו". תפילתו התקבלה עד כדי שהתנכרו אליו הרבים, והיה מודה ומקלס לבורא על כך.

בהגיע חג הסוכות, כאשר תר אחר אורחים לסוכתו-לא נענו לו אלו כלל. כי עדיף להתארח אצל עני ולאכול פת חרבה, מליסב ליד מי שה' הסיר את חינו מעיני בני אדם… אך רבי פנחס זצוק"ל לא נפל ברוחו. והנה לגודל בהלתו רואה כי האושפיזין הקדושים הגיעו לביתו ואינם נכנסים לסוכתו. שאל בקול נשבר: מה פשעתי ומה חטאתי? נענה מה שנאמר בזוה"ק, שאין האושפיזין נכנסים לסוכה אשר אין בה אורחים… ומני אז הבין רבי פנחס כי כל השפע הרוחני שלו, תלוי בבריות שיהיו תלויים בו! ולא יוכל לזכות למדרגות בבדידותו. ובעקבות כך קיבל עליו עול ההנהגה.

כה גדול כוחה של האחדות בחג הסוכות עד שהאושפיזין אינם באים לסוכה שאינה מבטאת אחדות ושלום.

אל האדמו"ר רבי משה מקוברין זצוק"ל הגיע איש כפרי לבקש ברכה. כשזכה להיכנס לחדרו של הצדיק לא הפסיק להיאנח. שאלו הרבי לאנחה זו מה עושה? סיפר הכפרי כי מזה שנים רבות שהוא יושב יהודי יחיד בכפר בשלווה, וחייו טובים עליו. שכן, באותו כפר מרוחק לא היו מעולם שכנים יהודים, וכך בלט הוא בתכונותיו הטובות וביושרו, ופרנסתו בהתאם. אלא מה? עתה נתיישבו סביב הכפר יהודים רבים, וכבר אין פרנסתו בלעדית, ויוקרתו האישית אף היא ירדה בין גויי הסביבה, וכמה חבל שבאו כל היהודים לאיזור… זה ממש "הרס" לו את החיים היפים.

השיב לו הרבי: עכשיו הבנתי פירוש הפסוק בתהילים: "רבים מכאובים לרשע"-אצל הרשע כשמתרבים היהודים באזורו הרי נעשה זה לו למכאובים. נדמה לו שהם הפסידו לו משהו. אבל הבוטח בה'? יהודי במדרגה של אמונה ובטחון, כשהוא מתבונן סביבותיו ורואה את היהודים הרבים אשר נוספו באזור, הרי מכיר בעצמו ויודע כי "חסד" יסובבנו, כי לחסד נחשב אצלו הזכות להיות שוכן ודר בתוך בני ישראל. כי יכול הוא להיטיב עמם ולקיים גמילות חסדים והכנסת אורחים.

דבריו הנוקבים של הרבי, הוכיחו את הכפרי על טעותו. שהרי עד לא מכבר בור ועם הארץ היה, מעשיו כמעט כמעשיהם של הגויים. ואילו עתה, כשהשכנים הם טובים, יש מנין לתפילה, מארגנים גם אוכל כשר, וילדי ישראל משחקים בצוותא וציציותיהם מתבדרות ברוח ובריש גלי, הרי כל אלו מתנות טובות של איכות הסביבה הרוחנית המתפתחת.

כפי שאמר הרה"ק מקוברין זצוק"ל: הבוטח בה'-חסד יסובבנו. הבוטח בה'-יודע שכל הסובבים אותו הם חסד בשבילו. אבל אם חלילה נוהג וחושב אחרת, ונדמה לו כי "רבים הם מכאובים עבורו" -אזי עלול הוא לקלקל ולסתום את צינורות השפע שלו.

צינורות השפע של חג הסוכות אשר מביאים לנו את הגזירות הטובות של הימים הנוראים זורמים דרך האחדות והאחווה של הסוכה וארבעת המינים. כמו כל אב ששמח כשבניו אוהבים ודואגים האחד את זולתו, כך הקב"ה בראותו את בניו באחדות, משפיע בשמחה לכולנו את הטוב והשפע.

לא בכדי, תיקן האר"י הק' לפתוח את תפילת השחר במילים: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך", כי באמצעות האחדות נפתחים צינורות השפע ובקשותיו של האדם מתממשות.

יה"ר שישרה הקב"ה שכינתו בינינו ויפרוס עלינו סוכת שלומו, סוכת רחמים וחיים ושלום.

 

 

 

 

 

הגשם לברכה ולא לקללה

ד"ר יצחק  קניגסברג

 

בחג הסוכות נידונים על המים. תפילת הגשם ושמחת בית השואבה, שבה ניסכו את המים על המזבח בבית המקדש, מהוות חלק ממאפייניו וזיהוי חג זה עם נושא המים.

מגילת קהלת הנקראת בסוכות עוסקת אף היא במחזור המים בטבע. שלמה המלך, כותב המגילה על פי המסורת,  בחן את תנועת המים בטבע, ולא מצא עניין במחזוריות הזאת: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א').

האומנם כך הם פני הדברים?

בהתבוננות במחזור המים במבט על, אכן אין שינוי נראה לעין, כמתואר בפסוקים, אך אם נתבונן בפרטי התהליך בצורה מעמיקה, נגלה בו את יסודות קיום החי והצומח על פני האדמה. במחזור המים בטבע, השמש מחממת את מקווי המים על פני כדור הארץ. המים מתאדים, עולים כלפי מעלה, והופכים לעננים הנישאים ברוח, עד שהם מגיעים לשכבת אויר קרה, שם הם מתעבים והופכים לטיפות מים (שלג או ברד), היוצרים משקעים. הטיפות ממשקעים אלה יכולות לנוע בשני מסלולים: במסלול אחד, הן חוזרות ונופלות למקווי המים, מבלי שיעברו שינוי תפקודי כלשהו. במסלול שני, הטיפות מהמשקעים נופלות על האדמה ונספגות לתוכה. הצמחים משתמשים בטיפות אלה, ויחד עם קרני השמש ופחמן דו חמצני, בתהליך הפוטוסינתזה בעלים הירוקים, נוצרים הסוכרים המזינים את תאי הצמח. מן הצמחים הללו ניזונים החיות ובני האדם. בתהליך שריפת תאי החי או הצומח, נוצרים טיפות מים, שיעשו את דרכם חזרה למקווי המים.

בשני המסלולים, המים יצאו ממקווי המים וחזרו לשם, אך תהום מפרידה בתפקוד טיפות המים בשני המסלולים. על הטיפות במסלול האחד אפשר לומר הבל הבלים, "אל מקום שהטיפות הלכו שם הם שבים ללכת", ובדרך הם לא תרמו דבר לחי ולצומח. לא כן הטיפות מהמסלול השני. אלה תרמו לצמיחה ולחיים על פני האדמה.

בחג הסוכות (במוסף של שמיני עצרת) אנחנו מתפללים: "משיב הרוח ומוריד הגשם – לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובה ולא לרזון". אנחנו מבקשים מבורא העולם שטיפות הגשם יפלו על האדמה – לברכה, יעזרו לצמחים לצמוח ויעשירו את מי התהום להחיות נפש כל חי, ולא – לקללה, כאשר טיפות הגשם יפלו חזרה לים, מבלי לעזור להתפתחות החי והצומח, ובמקרים קיצוניים הם יעלו את מפלס מי הים או הנהרות, ויגרמו לשיטפונות , הרס וחורבן.

בני האדם משולים לטיפות המים. חלקם נולדים, חיים את חייהם לאורך שנים, ומתים, מבלי לתרום לאנושות, וחלקם תורמים במעשיהם הטובים לקיום העולם. קהלת מזהה את האחרונים, כמי שמצייתים לקריאתו בסוף המגילה: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (שם יב').

נשאלת השאלה, כיצד ניתן לקיים את העולם על ידי קיום המצוות?

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג' הלכה ד') כותב: "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

יראי ה' ומקיימי מצוותיו דואגים למאזן החיובי של כף הזכות, ובכך הם תורמים לקיום העולם, בדומה לטיפות המים היורדות על האדמה ומקיימות את החיים עליה.

 

 

מה עושים, החזנים בימים? הם זורקים…

צחי הרשקוביץ

רב קהילת "נצח שלמה", פ"ת

אונ' בר-אילן

 

המשנה במסכת סוכה מגוללת את חוויית החג בבית המקדש, על השמחה העצומה שהיתה מתפרצת שם, על דיבוק החברים, על מעשי השעשועים שעשו גדולי ישראל, על המוזיקה המיוחדת של הימים הללו, וגם על טקס מוזר ביותר הנוגע לנטילת ארבעת המינים (משנה סוכה ד, ד):

"מצות לולב כיצד? יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, מוליכין את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מהן, וסודרין אותן על גב איצטבא, והזקנים מניחין את שלהן בלשכה. ומלמדים אותם לומר 'כל מי שמגיע לולבי בידו – הרי הוא לו במתנה'. למחר, משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם, והן מחטפין, ומכין איש את חבירו. וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו".

התיאור הזה נשמע המוני למדי, ואף מסוכן, כמאמר המשנה. אולם, שומה עלינו לתת את הדעת לצורך במעמד זה מלכתחילה. הלא יש מקום להניח שכוונה עמוקה עמדה לנגד עיני חכמי הבית בקובעם את הערבוביה והמהומה הזו בזמן נטילת הלולבים, ומה ראו על ככה?

דומה שיש כאן תיקון חברתי גדול, שהרי סביר להניח שהיו כאלה שלא היה בידם ממון מספיק בכדי לרכוש סט מהודר של ארבעה מינים, או אף סט פשוט. בחסות התקנה האלימה כביכול הזו, המרבה את הבלאגן והמהומה, יכלו להרוויח פשוטי והמוני העם ולזכות במצווה מן המוכן, בלא הוצאה כלכלית. ברוח זו ניתן למצוא חידוש נאה, המובא בספרו של האדמו"ר ר' אברהם משה רבינוביץ' משושלת סקוליֶה, במקור מאוקראינה וכיום בעיקר בארה"ב.

הרב, בספרו חכימא ברמיזא, מעיר על המשנה התמוהה כך:

"ויש לפרש הכוונה במה שהכירו כל אחד ואחד את שלו, דבמדרש איתא (ויק"רא רבה ל, יא) דד' מינים הם כנגד הלב, השדרה, העיניים והפה. וכל אחד הכיר את ד' אברים שהם כנגד בחינתו ומעמדו, ולקחו את שלהם. אלא דלפי זה צריך ביאור איך עשו בהר הבית שהחזנים זורקים והם חוטפין, ונמצא דד' מינים של זה הגיעו לחבירו, ואין זה לפי בחינתו ודרגתו".

אמנם בחג הסוכות יש הדגשה מיוחדת של אחדות ואהבת ישראל, ואהבה זו מגיע עד שמי רום, שכל אחד מוכן למסור הרוחניות שלו והשגתו לחבירו שלא זכה עדיין להשגות אלו. והיו מלמדים לומר 'כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא שלו', כלומר הנני מוכן ומזומן להשפיע מדריגתי לחברי, לחזקו ולאמצו בכל הצריך לו. וההמון באו וחטפו מלא חפניים קדושה וטהרה מחבריהם המלאים והגדושים, וקנו לעצמם אברים מזוככים ומטוהרים, ובחינה זו מתגלה בהר הבית".

החידוש שבחינה זו מתגלה בהר הבית דווקא הוא, כנראה, מפני שהר הבית הוא המקום שנקרא "לפני ה' ". כאשר כלל ישראל מצויים לפני ה' אחדותם מרוממת ומשגבת אותם וכל אחד ואחד נהנה מחבירו ומכוחותיו. כך מצינו בתלמוד (בבלי סוכה נג, א):

"תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפלה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה. איני? והאמר רבי יוחנן: שבועה שלא אישן שלשה ימים – מלקין אותו וישן לאלתר! – אלא הכי קאמר: לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי".

כאן אנו נזקקים לתורתו של החלקת יהושע, ר' יחיאל יהושע רבינוביץ', האדמו"ר מביאלא, שמביא בספרו בשם 'היהודי הקדוש', ר' יעקב יצחק רבינוביץ' מפשיסחא, אבי משפחתו, שמתייחס לנקודה זו בעמקות:

"ומקשה, דאם כן הדרא קושיא לדוכתה, הרי אמר שלא ראו שינה (ואיך תירץ שנמנו על כתפי חבריהם אם לא ראו שינה, י"ה)! ותירץ שהפירוש הוא שכל אחד, בשעה שהרגיש שאינו יכול עוד להחזיק את המוחין שלו, נתן אותם לחבירו שהוא יחזיק לו את המוחין שלו, ויעסוק בעבודתו עבורו בשעת שינתו. וזה שלא ראו שינה, שבאמת לא היה שום הפסק בעבודתם, שכל אחד החזיק גם המוחין של חבירו, וזה 'דהוה ניימי אכתפי', שכל אחד הי' סומך על חבירו".

הרעיון שעומד בבסיס חידוש זה הוא ההבנה שבעם ישראל המחיצות שבין אדם לחבירו אינן אלא אשליה, שכן עבודת ה' הרוחנית של כלל ישראל היא עבודה אחת, מאומצת ומגובשת מתוך סינכרוניזציה מלאה ומתוך הכרה בכך שכל פרט ופרט איננו מסוגל להגיע לבדו למדרגות העליונות. היכולת המיוחדת שחג הסוכות מעניק לנו היא לראות את אותה שותפות לא ככורח ועול, ר"ל, כי אם כמקפצה רוחנית שמשמשת אותנו לאחר מכן לאורך כל השנה כולה.

ונחזור ונחתום במה שפתחנו, החזנים, אותם שליחי ציבור במקדש, היו מחנכים את העם לצאת מהגבולות העצמיים שלהם ולהרחיב את תודעתם הרוחנית אל זולתם, ובכך היו מאפשרים לעם ישראל להגיע למדרגות רוחניות נשגבות מתוך אחדות ואהבה עמוקה בין אדם לחבירו.

 

שינה בסוכה – מחיוב לפטור / הרב עידו פכטר

העיקרון בחג הסוכות ברור – ציוותה התורה לצאת מדירת הקבע ולעבור לדירת ארעי, לסוכה. במשך שבעה ימים אמור האדם להעתיק את כל שגרת היומיום שלו אל הסוכה ולדור בה כאילו היתה ביתו. מה בדיוק כלול במושג 'לדור'? וליתר דיוק – מה הפעולות המרכזיות המגדירות את ה'דירה' במקום מסוים?

העיסוק המרכזי

במבט פשוט ניתן לבחון את הדבר על פי הפעולות שאדם עושה בדרך כלל בביתו הקבוע ומחוצה לו. אדם בדרך כלל שם בביתו את הריהוט והכלים שלו, מבלה בו את שעותיו – בקריאה ובלימוד ובשאר עיסוקים, אוכל ושותה בו וישן בו. אלא שלא את כל הפעולות הללו עושה האדם רק בביתו. אדם ממוצע יעיד על עצמו כי שעות רבות הוא מבלה מחוץ לביתו – בעבודה ובבילוי, וכן בעניין האכילה והשתייה – לעתים הוא אוכל בחוץ – במסעדות ובמזנונים. מכאן למדה ההלכה כי אדם איננו חייב לשהות בסוכה 24 שעות ביממה ומותר לו לצאת ממנה לצרכים שונים, וכן מותר לו לאכול אכילות עראי מחוץ לסוכה – ממש כמו ביתו. אך מה לגבי השינה? קשה למצוא אדם שיעיד על עצמו שאין הוא ישן את לילותיו בביתו. מכל הפעולות, דומה שהשינה היא שמגדירה ביותר את ביתו של אדם, לשם הוא חוזר מפעילות יומו.

מסיבה זו החמירה ההלכה בעניין השינה יותר מכל הפעולות: "אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה. ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה אלא אם כן אכל אכילת עראי… ואין ישנין חוץ לסוכה אפילו שנת עראי" (רמב"ם סוכה ו, ו; שו"ע או"ח תרלט, ב). הרי לנו התשובה לשאלה שפתחנו בה – השינה היא המגדיר העיקרי של הדירה.

מנהג שלא להקפיד

לאור מסקנה זו מדהים לגלות איך התעצבה ההלכה בדיוק בכיוון ההפוך מכך. פוק חזי כיום מה עמא דבר ותמצא כי בעוד שרוב ככל ציבור שומר המצוות מקפיד שלא לאכול אכילות קבע מחוץ לסוכה, בעניין השינה רבים הם הנוהגים לישון בביתם ולא בסוכה. כלומר, האכילה הפכה להיות המגדיר העיקרי של הדירה ולא השינה. כיצד זה קרה?

הרמ"א בהגהותיו לשו"ע מביא עדות מרתקת על כך שבאשכנז לא היו מקפידים בעניין השינה הסוכה, ויצא לחפש טעמים לכך (או"ח תרלט, ב):

"ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים…"

הסיבה שמציע כאן הרמ"א (על פי המרדכי) מסתמכת על הכלל הידוע 'מצטער פטור מן הסוכה'. היות ובארצות אשכנז היה קור גדול שמנע מן האדם לישון, והאדם הממוצע הצטער בשל כך בשבתו בסוכה, הקלו רבים בעניין השינה והותירו זאת רק למדקדקין במצוות.

גדר דירה

אך הטעם המרתק מובא בשם עצמו, בהמשך:

"ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור. וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת."

הרמ"א איננו מסתמך על הכלל 'מצטער פטור מן הסוכה' אלא מביא סיבה עקרונית הרבה יותר – אדם בדירת הקבע שלו חי עם אשתו, הן ביום והן בלילה, ויחדיו הם מבצעים את כל הפעולות שמנינו לעיל. בסוכה, אמנם את מרבית הפעולות ניתן לעשות שם יחד עם האישה, אבל השינה היא פעולה יותר מסובכת. רק מי שיש לו סוכה מיוחדת, בה אדם יכול לישן עם אשתו על פי גדרי הצניעות, חייב בדבר; אבל מי שאין לו סוכה כזו –פטור. יש להאזין היטב למילותיו של הרמ"א – אין הוא כותב 'יש להקל' או 'ניתן שלא לישון'; הרמ"א כותב 'פטור', משמע מעיקר הדין, וזאת בעקבות לימוד חדש בגדר של 'דירה'.

מקיפים דבינה

חשוב להזכיר שישנם אחרונים שצמצמו היתר זה של הרמ"א. יש שכרכו את טעמו של הרמ"א עם דין 'מצטער' וטענו שרק מי שמצטער על כך שאינו ישן עם אשתו (ואני מוסיף: או שהיא מצטערת), פטור. ויש שייחדו את הפטור שלו רק לימים מיוחדים בהם מחוייב הבעל לקיים מצוות עונה. בכל מקרה, חשוב להקפיד שכל החלטה ביחס לשינה בסוכה תיעשה על ידי שני בני הזוג, בהסכמה ובהבנה, שח"ו הבעל לא 'יהדר' במצוות סוכה על חשבון צערה של אשתו.

סיבה נוספת מעניינת למנהג שלא לישון בסוכה מובאת אצל חסידי חב"ד (וכן בעלזא). על אף שבשו"ע של אדמו"ר הזקן הוזכר חיוב השינה, מסורת היא שאדמו"רי חב"ד לא ישנו בסוכה. הטעם הוא דווקא משום קדושתה היתירה של הסוכה, ובלשונם: "כיצד ניתן לישון במקום שמאירים בו 'מקיפים דבינה'?!". במנהג זה הם מסתמכים על דברי יעקב אבינו, שאמר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", ופירש רש"י: "שאם ידעתי – לא ישנתי במקום קדוש כזה".

והנה, אף על פי שרוב רובם של החסידים אינם מרגישים את אותם 'מקיפים דבינה' ואף אינם מצטערים, הנהגה של האדמו"ר בחסידות, הרי היא כהלכה, ולכן רבים הם הנמנעים מלישון בסוכה.

 

 

קהלת ותורת הגמול

הרב נהוראי

אחד הדיונים הפילוסופים המרכזיים בקהלת הוא סוגיית 'צדיק ורע לו ורשע וטוב לו' וכפי שמנסח קהלת: 'הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ'. שאלת הגמול היא שאלה כואבת. קשה לעכל מציאות, שצדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו. האם כך ראוי למי שמתמסר לעולם של מצוות?!   חז"ל הצביעו על אחד מגדולי התנאים אלישע בן אבויה, שהתפקר  בעטיה של שאלה מורכבת זו וכך מובא חולין קמב ע"א:

 

"תניא דבי ר' יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה, בכבוד אב ואם כתיב +דברים ה+ למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים; הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות! ועלה, ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה? והיכן טובתו של זה? אלא: למען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך – לעולם שכולו טוב".

 

חז"ל מתארים טרגדיה שמתרחשת דווקא בזמן שאדם מקיים שתי מצוות,  שהתורה  עצמה מעידה שמי שמקיימן מאריכים לו ימיו.  כיצד הבטחת התורה והמציאות יכולות לדור בכפיפה אחת?.  זו הטרגדיה שהביאה את אלישע בן אבויה להתפקר.  אף שאלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה, שמר תלמידו, רבי מאיר, קשר עמו והחליט להמשיך ללמוד תורה מפיו.  חז"ל במסכת חגיגה (טו ע"ב)  מציינים את בקורתו של הקב"ה להחלטתו של רבי מאיר:

"אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד [=מה עושה ]  הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. [= אומר שמועות בשם חכמים ולא בשם רבי מאיר]".

רבי מאיר לומד מאלישע בן אבויה, משום שלדעתו לימוד מבוקר אפשרי : 'רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק'. בדרך כלל מפרשים אנו את דברי רבי מאיר, שהכוונה שאפשר ללמוד מאדם בתנאי, שאנו מסננים ובוררים את הטוב ומסלקים את הרע. מצאתי פירוש מעניין ומאתגר בכתביו של הרב יחיאל וינברג בעל 'שרידי אש' . נקדים ונאמר שהרב ויינברג זצ"ל עבר בעצמו תהפוכות. היו לו שנים טובות בעודו רב קהילה בפילוושקי וגם בחלק מהשנים שעמד בראש בית המדרש לרבנים. מצד שני נחשף הוא למראות קשים וכפי שהוא  מעיד על עצמו בפתח ספר תשובותיו: 'עברתי כל מדורי התופת הנאצי ימ"ש והרבה תלאות ופורענויות מצאוני … ראינו בשפלותם של בני אדם נטולי מצפון אנושי אשר אכזריותם עולה כמה מונים על זו של חיית טרף'.  נראה שבהשראת החוויות שעבר, הסביר את אמירתו של רבי מאיר באופן אחר. ראשית הוא מבקר את האדישות. לדעתו, אדם מאמין מטבע הדברים חי בתחושה של 'הצור תמים פעלו אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא', דהיינו מעשיו של הקב"ה תמימים וישרים ולכן כאשר נקלע אדם המאמין למציאות טראגית ובלתי נתפסת כזו, שמעוררת אצלו תמיהה, הוא מקבל על עצמו את הדין. מצד אחד זה מרשים וחיובי, שאדם מתבטל בפני ה'. אולם מצד שני זה עלול להביא לאדישות. דווקא המאמין נדרש להקשות ולשאול, שכן סבור הוא שהכל מעת הקב"ה. לדעתו,  כאבו של אלישע בן אבויה היה ראוי, שכן כך זועק מי שמאמין שצדיק וישר הוא.  רבי מאיר הפנים את זעקתו של אלישע בן אבויה שמקורה מתוך אמונה. רבי מאיר  אכל את הרימון וזעק את אותה זעקה, אולם  את קליפתו זרק, דהיינו השליך את מסקנותיו של רבו אלישע בן אבויה.  רבי מאיר סבר, כפי שאומר קהלת, שלא נוכל לעולם לדעת את הצדק 'על דברת שלא ימצא אדם אחריו מאומה'. אבל זה אינו פוטר אותנו מלשאול.

כל אחד מאתנו נחשף לקשיים ויש לו שאלות על דרכי הנהגתו של הקב"ה. מי שיבקש לדעת את צפונות הבורא, הרי שהוא במהרה עלול להגיע אל הכפירה. מי שמחפש להיות אדיש, עלול הוא לכפור בתורת הגמול.  דרכו של רבי מאיר הייתה כזו שממאנת להיות אדישה כלפי מה שמתרחש בעולם, שכן צדיק וישר הוא ומאידך יודעת שקשה לדעת את דרכיו. זאת אמונה מורכבת הנדרשת מאתנו. זו פרשנותו של רב כן ואמיץ שמסע חייו  היה מורכב וקשה –  הרב יחיאל מיכל ווינברג זצ"ל.

 

 

 

יהדות, וודו ומה שביניהן

הרב משה רט

קרני שומרון

 

משום מה מסביב לימים שאנו נמצאים בהם, התאספו לא רק החגים הרשמיים, אלא גם מנהגים שונים ומעניינים. חלק מאותם מנהגים הוא בעל סגנון מסתורי במובהק, המזכיר דתות קמאיות כמו הוודו. כך אנחנו מסובבים תרנגול סביב הראש ושוחטים אותו כתחליף לאדם; אוכלים פירות מיוחדים וראשי חיות תוך כדי שאנו מטילים קללות על אויבינו וברכות על עצמנו; חלקנו מקפידים גם לעשות התרת קללות מיוחדת; אנו הולכים למקווה מים ומשליכים לתוכו את חטאינו; צועדים בשיירה במעגלים כשאנו אוחזים ענפים שונים, ולבסוף חובטים אותם בקרקע; מזמינים לסוכתנו את רוחותיהם של אבותינו הקדומים; ועוד כהנה וכהנה, כולל מנהגים שפחות מצויים כיום (כמו ניחוש העתידות לפי הצל בליל הושענא רבה). הדמיון לטקסי הוודו בולט ביותר, וצופה מבחוץ יתקשה לזהות הבדלים בולטים בין השניים.

האם יש בכך טעם לפגם? יהיו שיאמרו שבהחלט כן, שמדובר בחדירה של מנהגים אליליים לתוך היהדות שיש לעוקרה מן השורש. לפחות לחלק מאותם מנהגים אכן קמה התנגדות גדולה, כמו דברי השולחן ערוך האוסר את מנהג הכפרות משום דרכי האמורי. ודאי שיהודים בעלי נטייה רציונליסטית ישתדלו להימנע או לצמצם את אותם טקסים למינימום, או לפחות לפרש אותם באופן סימבולי יותר מאשר מאגי-מיסטי. אבל בשורה התחתונה, רובם ככולם של אותם מנהגים השתרשו היטב בעם ישראל, וזכו לתמיכתם של גדולי החכמים והפוסקים. הן המנהגים הקדומים יותר, כמו חיבוט הערבה וסימני ראש השנה הנזכרים בגמרא, והן המאוחרים יותר, כמו הכפרות והזמנת האושפיזין. בין אם נרצה או לא נרצה, גם הצד הזה קיים ביהדות. לא הכל הוא רציונליזם והיגיון.

ויש בכך דווקא משהו יפה מאד. אותם טקסים המזכירים את הדתות הקמאיות, נוגעים במקום עמוק בנפש האדם וממלאים צורך רוחני. הדת אינה אמורה להיות רק אוסף של רעיונות פילוסופיים לאינטלקטואלים, אלא ליצור חיבור חי בין האדם לאלוהיו. חלק מהותי מחיבור זה הוא תחושת המסתורין, החוויה שיש במציאות רבדים נסתרים המתנהלים על פי חוקיות שונה מהמוכר, והרצון לזיקה אל אותם רבדים. רצון זה יכול אמנם להוביל למקומות אפלים, כמו עבודה זרה וכישוף, אבל ביסודו הוא רצון חיובי, כפי שאמר הכוזרי בעניין: "שורש האמונה הוא שורש הכפירה". מנהגים וטקסים מסתוריים מעין אלה מזכירים לאדם שהוא לא יודע הכל ולא שולט על המציאות, שיש דברים נסתרים החורגים מגבולות ההיגיון האנושי. לכל הפחות יש כאן שיעור בענווה ותזכורת למגבלות שכלנו.

הרי בסופו של דבר, טקסים מסתוריים נמצאים לא רק במנהגים שמקורם מעורפל, אלא גם בתורה עצמה. ארבעת המינים, פרה אדומה, עגלה ערופה, שעטנז, הלכות טומאה וטהרה ועוד כהנה וכהנה, יוצרים רושם מובהק של מסתורין המשיק למיסטי. גם אם ניתן להמציא עבורם הסברים רציונאליסטים יותר, הנפש לא תמיד מוצאת בהם את סיפוקה. דת בלי מסתורין הופכת להיות יבשה וחסרת חיות, ובסופו של דבר המצוות והמנהגים עצמם ייזנחו לטובת "השגות שכליות" של האלוהות. יש הרבה שכל והיגיון ביהדות עבור הצד הרציונאליסטי שבנו, וגם הרבה נסתר ובלתי נתפס עבור הצד החווייתי והרוחני, ואין לזלזל באף אחד מהצדדים הללו. מי שמתייחס בזלזול למנהגים שנראים בעיניו פרימיטיביים, אינו מבין שאותם חלקים בנפש שהוא מכנה פרימיטיביים נחוצים גם הם לשלמות החוויה הדתית, ומביאים את האדם למקומות שהשכל לבד אינו יכול לקחת אותו אליהם.

אין שום סיבה להתבייש במנהגי ה"וודו" שלנו, ואין צורך לנסות לבטל אותם או לעשות להם רציונאליזציה. דווקא בעידן כל כך מדעי ושכלתני, חשוב לשמור על האיזון הנפשי באמצעות שילוב מבוקר של המסתורי והלא-רציונאלי באורח חיינו. ההיגיון לבד הוא קר, מנוכר ומתנשא, והאמונה המסתורית נחוצה לו כבת זוג כדי להוליד ילדים מוצלחים ובריאים. וזהו בדיוק תפקידם של המנהגים הללו, להוציא אותנו מהמסגרת המרובעת והמסודרת, ולהזכיר לנו שיש מציאות גם מחוצה לה.

 

ארבעת המינים

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ).

בילדותי הייתי מתלווה לאבי ז"ל בשעה שהיה יוצא בשמחה מרובה לקנות את ארבעת המינים. במשך שנים רבות היינו נוסעים באוטובוסים לתל אביב לביתה של אלמנה אחת שהתפרנסה ממכירת אתרוגים. למרות שהמבחר בשוק ארבעת המינים של בני ברק היה גדול יותר, את האתרוגים קנינו שם. בביתה ישבנו שעה ארוכה עד שמצאנו את האתרוגים שביקשנו, שילמנו כמה שהשיתה עלינו, ברכנו אותה בחג שמח. ולא הייתה כשמחתנו, על הקניה ועל המצווה. את שאר המינים היינו קונים בשוק. ההליכה לשוק המואר, המוצף אנשים ודוכנים, ריחות וקולות הייתה מקור לא אכזב למלאי של חוויות. כבר אז, שמתי לב להבדלים שבין האנשים, הלקוחות השונים.

יש הנעמדים ובוחנים כל מין ומין בקפדנות. הללו בדרך כלל מעירים למוכר על הפגמים שבסחורה ובוחרים לעצמם, לאחר סיבוב ממושך, מינים כערכם, כאלה העונים בדיוק לכללים. אתרוג זהוב ובעל צורה ולולב ישר, סגור וירוק. לעיתים, הותירו לקוחות אלה מאחוריהם שובל של סוחרים עייפים ומרוטים, מלאי חשש שמא מאוחר יותר יימצא איזה פגם במה שקנו.

היו קונים שבהתלהבות ובטוב לבב נהנו מכל אתרוג שאחזו בידם משל היה זה אחד מפלאי הבריאה. טרחו להשפיע מחמאות וברכות, ובחרו לעצמם בתוך דקות את ארבעת המינים שלהם. לא תמיד היה מדובר באתרוג שיצא מה'בורדה' האחרונה של ספרי ארבעת המינים. לעיתים חלקו של הלולב כבר נפרד, לעיתים אורכו לא עלה בהרבה על המינימום ההכרחי. האתרוג היה עם כתם קטן בחלקו התחתון. אבל השמחה על הרכישה היתה גדולה ועצומה  והשפיעה גם על האנשים שסביבם.

ישנם הקונים שהקפידו  אך שיתפו את המוכר בלבטיהם. התייחסו אליו כאל מבין ויועץ. היו כאלה שרטנו וביקרו, הגם שניכר היה שלא הבינו הרבה על מה בעצם יש להקפיד, ונתפסו לעניינים חיצוניים חסרי חשיבות.

 

מהותם של ארבעת המינים הוא הריצוי. כולנו שואפים לרַצות את ה'. אלא שלכל אחד מאיתנו א-ל אחר ושונה. ישנם אלה שאת פני ה' שלהם קשה מאד לפייס ולפניו קשה לשמוח. משעשע ביותר היה לראות כיצד ארבעת המינים שנבחרו היו תמונת המראה של הקונים מבחינות נוספות: נמוכים או גבוהים, שמנים או רזים, מסורבלים או קלילים. פני האדם כפני ארבעת מיניו.

כל זה הוא פשט פשוט של המדרש המוכר והידוע הרואה בארבעת המינים אגודה אחת של כל ישראל. אלו בעלי טעם וריח, אלו חסרי טעם אך מלאי ריח, אלו שיש להם ריח אך אין להם טעם ואלו שאין להם טעם וגם אין להם ריח.

"… כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו" (ויקרא רבה ל, יב).

הסולידריות והשותפות, קשירת הגורל של אלו עם אלו, מבטיחה את המשך הקיום של עם ישראל כולו. אלו מכפרים על אלו. אלו שבזכותם עם ישראל מתקיים, אלו המצילים ואלו הניצלים. אלו הזקוקים לכפרה ואלו שמכפרים עליהם.

אולם, המדרש ממשיל את ארבעת המינים גם באופנים אחרים: לאבות, או לאמהות, למוסדות ההוראה והלימוד של עם ישראל, מן הסנהדרין ועד תלמידי החכמים והדיינים, הרוצה יעיין. אפשרות אחת על פי המדרש תמוהה קצת. על פי אפשרות זו כל ארבעת המינים מכוונים לקב"ה ומסמלים אותו (שם, ט- יא):

"דא פרי עץ הדר-  זה הקדוש ברוך הוא שכתוב בו (תהלים קד) הוד והדר לבשת.

כפות תמרים – זה הקדוש ברוך הוא שכתוב בו (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח.

וענף עץ עבות – זה הקדוש ברוך הוא דכתיב (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים.

וערבי נחל – זה הקדוש ב"ה דכתיב ביה (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו".

המדרש מפתיע מעט, אם כל המינים כולם רומזים לקב"ה מה הייחוד בארבעתם יחד, וכיצד הפסוקים בכלל רומזים לכך? וכלשון האלשיך: "הנה האמת הוא היות רמז אחד ארבעה פעמים בנושא אחד כמו זר נחשב. וגם הפסוקים שידברו עליו יתברך ראוי להכריח מנין להם". רבו הפירושים על המדרש הזה, דברי קבלה וחסידות המורים שמדובר בארבע הנהגות שונות של הקב"ה, או בתיאורים שונים של השכינה.

ניתן לומר גם אחרת, שהקב"ה נמצא בכל אחד מבני ישראל.  הוא גם בין ההדסים ואף רוכב בערבות. כולם הם מעשיו של הקב"ה ורחמיו על כל מעשיו. נאסוף את כולם יחד את מלאי ההוד וההדר, ואת נידחי הערבות, ונאמר "זה אלי ואנוהו" ונשמח לפני ה' עושנו.

 

 

 

אביעד הכהן

סוכת שלום

 

"סוּכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה, יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְּהִלָּה". פזמון זה, עובר כחוט השני באחד הפיוטים המרכזיים והיפהפיים לחג הסוכות, שמושר בפי קהילות המזרח וצפון אפריקה. הפיוט נכתב על ידי רבי משה אדהאן, אב"ד הקהילה המעטירה מכנאס שבמרוקו (סוף המאה הי"ז) ומתאר את מצוות הסוכה וארבעת המינים ואת טעמיהם על פי תורת הסוד ומדרשי חז"ל. בין השאר, נאמר בו: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּצֵל סֻכָּתוֹ, יִסְתּוֹפֵף יֶחֱסֶה תַּחַת אֶבְרָתוֹ".

 

חג הסוכות טבוע בחותם השמחה, ומצוות "ושמחת בחגך" תופסת בו מקום מרכזי. אכן, לא תמיד ניתנת שימת הלב הראויה לכך שלצד השמחה ניצב גם ערך ה"שלום" במרכז הסוכה.

 

לצד המונח "שבת שלום", הרווח כל כך בפינו, אנו מדברים גם ב"סוכת שלום", מה שלא מצינו במצוות אחרות (אין מדברים למשל על "אתרוג שלום", "ציצית שלום" או "מצת שלום"). ועד כדי כך חלחל המונח לתודעה הלאומית, שגם בשירה העברית החדשה ובפזמוני ימינו ניתן למצוא את הדיו.

כך, בשיר הילדים המפורסם של נעמי שמר, "שלומית בונה סוכת שלום", וכך בפזמונו של יורם טהרלב, הנושא את הכותרת "סוכת שלום": "עמוק עמוק אני עוד מבקש לי סוכת שלום וצל התאנה, אבל כעת אינני מתעקש עוד, אם לא עכשיו – אולי בעוד שנה".

 

במה זכתה הסוכה לכך ששם 'שלום' – שהוא, כידוע, גם כינויו של הקב"ה – ייקרא עליה?

 

מעבר לפן הפורמאלי, של אזכור המונח גם בסדר התפילה ("ופרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום"), דומה שיש בסוכה מסר אוניברסאלי – כלל עולמי – של שלום, השקט ובטח, שאנו כה זקוקים להם.

 

המעיין באופיו של חג הסוכות, מגלה שבדומה לראש השנה, הוא נושא עמו מסר כפול. לצד המסר הפנימי, היהודי והלאומי, שמציין את המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, יש בו ממד אוניברסאלי- כלל עולמי  מובהק.

הדבר בא לביטוי בהקרבת שבעים פרים בימי החג כנגד שבעים אומות העולם. כך גם בהפטרת היום הראשון (זכריה יד), המתארת את עליית כל הגוים על ירושלים למלחמה, וסופה – "והיה ה' למלך על כל הארץ… והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות".

איני בטוח שכל עולי הרגלים לירושלים בימינו אכן היו שמחים לראות לצדם את "כל הגוים", אך הנביא זכריה ממשיך ומתאר מה יהיה עונשו של גוי שיימנע מעשות כן, ומבליט את חשיבותה של עלייה זו.

יתר על כן: שלמה המלך עומד ב"ירח האיתנים, בחג, הוא החודש השביעי", בחג הסוכות (מלכים א, ח, ב, לה, מא; וראה עוד דברי הימים ב, ה, ג; נחמיה יח, יד), ונושא תפילה מרגשת לשלום העולם כולו: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך… ובא והתפלל אל הבית הזה. אתה תשמע השמים מכון שבתך, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי".

בניגוד לתפישה הרווחת אצל חוגים רחבים בימינו, חשוב אפוא לא רק "מה יעשו היהודים" אלא גם מה "יאמרו הגויים" ומה יעשו. הכרת הגויים במלכות הקב"ה ובייחודה הרוחני של מדינת ישראל ובירתה ירושלים אינה רק צעד פוליטי או דיפלומטי מחוכם, אלא יש לה ממד תיאולוגי עמוק.

 

ה"אוניברסליות" של חג הסוכות מתבטאת גם בבית פנימה, בתוך עם ישראל. התורה אמנם מצווה אותנו "חג הסוכות תעשה לך… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" (דברים טז, יג), אך מיד מוסיפה, תוך כדי דיבור גם את "עבדך, ואמתך, והלוי, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך".

כמו בפסח, כך גם בסוכות, שמחה יהודית אמיתית אינה יכולה להיעשות רק בחוג המשפחה. רק בחברת אנ"ש-"אנשי שלומנו". יותר מדי אנשים בינותינו נוטים להתמקד במשפחתם, בחוג חבריהם הקרוב, בחבריהם ליישוב, ושוכחים שבמדינת ישראל ובעם ישראל מצויים לא רק אתרוגים אלא גם הדסים, לולבים וערבות. את כולם צריך לאגוד יחד, והברכה – כך למדונו רבותינו – אינה נאמרת על האתרוג, שעומד מופרש ונבדל מאחיו, אלא דווקא על הלולב שכרוך ואגוד עם שאר המינים.

המסר הכפול של חג הסוכות, המבליט מצד אחד את הדאגה לעולם כולו, ומצד שני את הדאגה לגר ליתום ולאלמנה שבקרבנו, מכוון גם כנגד כל אותם אנשים המוכנים לדאוג ל"שבעים אומות העולם", אך שוכחים, בלהט דאגתם זו, את העני והגר, היתום והאלמנה שנמצאים מאחורי הדלת שממול. קל מאד לאהוב אדם שנמצא רחוק ממך, להילחם בעד זכויות האדם שלו, למחות כנגד חרפת הרעב שבה הוא שרוי (ואיננו מתכוונים, חלילה, להמעיט בחשיבות דאגה זו). קשה הרבה יותר לפתוח את דלתות הבית לשכן שממול, עמו אתה צריך לחלוק את בית מגוריך, ולפתוח לפניו את דלתות ביתך.

חג הסוכות מכריח את היהודי "לצאת מן הבית", מן הקונכייה הפרטית שלו, ולראות את הכלל, את ה"אחר", בן ברית ושאינו בן ברית. לחוש את סבלותיו, ולשתפו בשמחתו.

אל הסוכה, "סוכת שלום", ששלומית בונה, "יבואו השכנים, כולם בהמונים". לכולם, כך מבטיחה המשוררת וכך, להבדיל,  מורים אותנו חז"ל, "לכולם יהיה מקום". מקדש ה' וערכיה של תורת ישראל צריכים להיות נחלת הכל.

 

 

 

 

 

סוכות והצורך האסטרטגי בחיזוק הזהות העצמית של עם ישראל

הרב אליעזר שנוולד

חג הסוכות עשיר בתכנים רוחניים, ומשרה שמחה ועוצמה רוחנית מיוחדת. אנו מבקשים לעסוק בהיבט מיוחד של חג הסוכות, בחיזוק הזהות העצמית, האמונית והלאומית של עם ישראל. עפ"י משנת הרמח"ל.

ביציאה ממצרים, מבית עבדים, לחרות עולם, למדבר, בדרך לארץ ישראל, יוצא עם ישראל למסע של בנית ביתו הרוחני והלאומי, לעיצוב זהותו העצמית, ולפיתוח תרבותו הרוחנית היחודית. (תחנת הביניים החשובה ביותר במסע הייתה בהר סיני, במתן תורה).

לשם כך הקב"ה בנה לעם ישראל "בית" במדבר, סוכת ענני כבוד (גמ' סוכה יא ב). ענני הכבוד יצרו חייץ ניסי, "אור מקיף" מגונן ומבדל בין עם ישראל לבין סביבתו, וסוככו עליו ככיפת הגנה, "צילא דמהימנותא", ש"אינה מקבלת טומאה", (גמ' סוכה שם), שיצרה חייץ בינו ובין תפיסות רוחניות זרות של עובדי האלילים בתקופתם. (רמח"ל דרך ד' ח"ד פ"ח ב): "ענין הסוכה והלולב הוא, כי הנה ענני הכבוד שהקיף הקב"ה את ישראל, מלבד תועלתם בגשמיות, שהיה לסכך עליהם ולהגן בעדם, עוד היתה תולדה גדולה נולדת בהם בדרכי הרוחניות, והוא, כמו שעל ידי העננים ההם היו נמצאים ישראל מובדלים לבדם ונשואים מן הארץ, כן היה נמשך להם מציאות הארה המשכנת אותם לבד נבדלים מכל העמים, ומנושאים ומנוטלים מן העוה"ז עצמו, ועליונים ממש על כל גויי הארץ. ודבר זה נעשה בשעתו לישראל, להגיעם אל המעלה העליונה הראויה להם".

סוכת ענני הכבוד המבודדת והמבדלת יצרה מציאות "רחמית", "בית גידול" שסיפק את ההגנה הנדרשת ואת התנאים המיטביים להתפתחות העוברית התקינה של עם שזה עתה  מתחיל לקרום עור וגידים. עם שמתחיל לפתח את זהותו העצמית ולחזק את תרבותו האמונית הייחודית, וזקוק לבידוד מהשפעות תרבותיות זרות, שעלולות לשבש את התהליך.

העננים אמנם היוו מחיצת "עראי", אולם הם "עמדו ברוח מצויה" – ברוחות של התרבויות הזרות שנשבו שמסביב, וניסו לחדור לתוך ה"בית" פנימה.

סוכת ענני הכבוד היו "בית עראי", זמני, לקראת היעוד העתידי, לקראת היציאה לאוויר העולם והעלייה על במת ההיסטוריה, לקראת ההגעה ל"בית הקבע" בארץ ישראל, ולקראת התמודדות מורכבת עם עמים ותרבויות שסבבו אותו מכל עבר.

היעוד והזהות העצמית של אומה הם מרכיבים אסטרטגיים מרכזיים. הזהות העצמית מהווה את המקור והמטרה לעצם הקיום הלאומי כעם. זהות עצמית קולקטיבית היא דבק שמאחד את כל החלקים באומה ונותנת לה את טעם הקיום. אומה חסרת זהות עצמית, או אומה שזהותה העצמית מטושטשת תאבד, במוקדם או במאוחר, את צביונה, ולעיתים אף את קיומה. ככל שהזהות העצמית של האומה תהיה ברורה וחדה יותר, וככל שבניה יזדהו איתה, כך תתחזק אמונתם בצדקת דרכה של האומה, ובזכות קיומה, והם יהיו נכונים לתרום מעצמם לקיומה, ולעמוד איתן באתגרים שניצבים בפני האומה, עד כדי מסירות הנפש. מנגד, טשטוש זהותה העצמית של  אומה, באמצעים תרבותיים, ולפגיעה באמונתה בצדקת דרכה ובזכות קיומה, יכול להיות יעד אסטרטגי של אויב המנסה לפגוע בקיומה בצורה מתוחכמת ללא קרב.

בשונה משאר העמים, הבידול וחיזוק הזהות העצמית של עם ישראל עתיד להביא ברכה לאנושות כולה. (הרב קוק זצ"ל "עולת ראיה" ח"א שפ"ו): "התכלית הלאומית של ישראל מיוחדת היא בתור חטיבה אחת בעולם, שהיא מצוינת בתקותה לעצמה לא בשביל עצמה, כ"א בשביל הטוב הכללי וכו'. וא"כ אין מגמת מלוכת ישראל בתור אבר פרטי מתוך כל האנושיות כולה כי אם בתור ערך הכלל כולו, שצריך שיתכנסו אליו כל הפרטים, להתעלות עמו להשפיע עליו ולהיות מושפעים ממנו". על כן סוכתנו היא "סוכת שלום", ולעתיד לבוא יעלו כל הגויים לחגוג את חג הסוכות בירושלים (זכריה יד טז).

חיזוק יסודות הזהות העצמית, הרוחניים והלאומיים הינו יעד איסטרטגי, עפ"י הרמח"ל הוא מתקיים בכל שנה ע"י הישיבה בסוכה, ונטילת הלולב (שם): "ומתחדש דבר זה בישראל בחג הסוכות על ידי הסוכה. ואור השם ב"ה מאיר על ראשם של ישראל ומעטירם, באופן שתהיה אימתם נופלת על כל אויביהם, על ידי נטילת הלולב ומיניו, והוא מ"ש, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. וכבר היו משיגים זה הענין בגילוי מיד, אלו לא היו החטאים מונעים אותו. אמנם על כל פנים מזדמן הדבר לצאת לפועל בזמנו. ועל ידי פרטיות מצות הלולב בנענועיו והקפותיו, משתלם ענין זה, להתחזק שליטת השם ב"ה על ראשם של ישראל, ולהפיל אויביהם לפניהם ולהכניעם תחתם".

 

 

 

 

Posted in חגים, סוכות, פרשת שבוע, שבתון, תשע"ה and tagged , , , , , , , , , , , , .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>