פורים (6)

קלקול השחוק ומצוות השמחה

המבחן האמתי אם המחנך הצליח לחנך את חניכיו הוא אחרי הסתלקותו, במצב שכבר חניכיו אינם נלחצים מעיניו הבוחנות והשגחתו הקפדנית - אזי אפשר להכיר אם דיבוריו והסברותיו משך ימי חייו היכו שורש בליבותיהם. אצל אבותינו במדבר, כאשר נעלם משה ארבעים יום (וחלק מבנ"י העלו כבר ספק שמא ח"ו כבר מת) רק אז נודע שכל הרושם העז של מעמד הר סיני לא העמיק בלבבות, כי היתה רק התרגשות חיצונית בלבד. כתוב "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן (=ארבע תופעות קשות) וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו). אומר על כך אדמו"ר רמ"מ מקאצק כי אע"פ שנעו כמתנענעים בהתלהבות בתפילה, עדיין הם עמדו מרחוק בענין ההבנה והכשרת הלבבות. זה היה כמו "וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח" (ישעיה ז,ב) וכעבור סופה וסערה, והעץ שב למקומו כאילו לא אירע מאומה. כלומר, אם האדם לא יטרח להחדיר את הלימודים ששמע אל ליבו, מה יועילו לו אפילו דרשות מצוינות ונהדרות כמו אלו שהשמיע אלינו משה רבנו בכבודו ובעצמו! "אם האדם לא יעורר נפשו, מה יועילו המוסרים?.." (רבנו יונה, "שערי תשובה", ב/כו)

ובכן (לשון חז"ל:) עלובה כלה שהיא מזנה תוך חופתה "עד שהמלך במסיבו, נרדי נתן ריחו" (שבת פח:) "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" (שמות לב,ה) מפרש רש"י: "יש במשמע הזה גילוי עריות... ושפיכות דמים... אף כאן נהרג חור". ואנו תמהים: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא? הא כיצד! אלא עמד על כך "מסילת ישרים" (פרק ה) "קשה מאד הוא השחוק והלצון והוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו. כי הנה השחוק מאבד לב האדם עד שכבר אין הטעם והדיעה מושלים בו והרי הוא כשיכור וכשוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה... כי כל עצמו של השחוק אינו אלא שמסיר את הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות... כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה. כי בליצנות אחת ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו... בכח הליצנות לא יעשו בו רושם כלל" עכ"ל..

חז"ל האריכו מאד בפגם הליצנות ("כל ליצנותא אסירא (!) לבר מליצנותא דע"ז" - מגילה כה:) ואמרו שבגלל זה אין האדם נכנס למחיצת שכינה אחרי מותו (סוטה מב.) וגם בעוה"ז יסורים באים עליו, מזונותיו מתמעטים (=מפסיד פרנסה) וגורם כליה לעולם (ע"ז יח:). וההסבר פשוט - לפי חומר הקלקול, כך צריכים לאמצעי-הענשה חמורים וכואבים כדי למנוע את התופעה (רמב"ם, מו"נ ג/מא). ובכן, כאשר בני אדם נמצאים בשכרון חושים (=אקסטאזה) של ליצנות, חייבים להביא עליהם בעיות מכאיבות, להעיר אותם מהחרגון (=טראנס). ולכן, לפי גודל רוממות מעמד הר סיני, ניסה אותם הקב"ה בנסיון מהקשים ביותר, ענין הליצנות.

במיוחד בחודש אדר אנו צריכים לשים לב לגבולות הענין, מה הוא שחוק של מצוה ומה הוא שחוק של עון. "משנה ברורה" (שז/ס"ק נט) כבר הכריע: "מושב לצים, וכל שכן ההולך לטרטיאות (=תיאטרון) וקרקסיאות ושאר מיני תחבולות (עיין על כך פירוש מעניין של מהר"ל, "חידושי אגדות" על ע"ז יח:) וגם בפורים אין מותר רק השחוק שעושים זכר לאחשורוש. ובעוה"ר כהיום נעשה דבר זה כהפקר אצל איזה אנשים... ואיכא בזה משום מגרה יצה"ר בעצמו" עכ"ל. ובמקום אחר על דברי שו"ע (סוף תק"ס) "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז" כתב "משנה ברורה": "דאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים, לא ימלא פיו שחוק" עכ"ל. כמ"ש בברכות (ל:) "וגילו ברעדה" במקום גילה שם תהא רעדה. ובכן, בהצגות של פורים ובכל החגיגות של אדר, הנאמנים לה' צריכים לשים לב שישמחו במעשה הנס בלבד, כמובן ילעגו להמן וחבריו, ולא שח"ו ילעגו בנ"י זה לזה ויעשו הצגות-גיחוך וחיקוים המבזים את הזולת. וכבר האריך על כך הראשון-לציון רבי עובדיה יוסף ("יחוה דעת", ה/סימן נ). יכול האדם לאבד חלקו לעולם הבא, ולא יקום לתחיית המתים, בעבור הלבנת פנים שמכין בהצגה של פורים. ואפילו ידיו רב לו בתורה ומצוות יפסיד הכל. כמו שהיה אצל דואג ואחיתופל.

עד כאן מוסר על התופעה הנפוצה, אבל הא כיצד ישיג בן-תורה בלבו את ההשקפות הנכונות כדי שייזהר בפועל? נראה שטוב הוא שידע האדם מה באמת מקומם של ישראל ביקום. מובא בירושלמי (ברכות ט/ב) כי אליהו שאל את ר' נהוראי מדוע באים אסונות טבע (=זוועות) בעולם, וענה לו כי ישראל אינם עושים רצונו של מקום בענין תרומות ומעשרות. ענה לו אליהו: בני, חייך כך היא סברא דמילתא. אבל כך עיקרו של דבר: בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיטרות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה, ובית מקדשו חרב הוא, אפילון לעולמו להחריבו, שאוג ישאג על נוהו, בשביל נווהו". כלומר, אם אין בית המקדש על מכונו ואין לעם ישראל הצלחה, כל העולם החומרי למה לנו? ובגלל אדישות זו בא ה' לזעזע "אמות-הספים" ומביא לעולם "רעידות אדמה". ואין זה משנה שמרבית רעידות-האדמה הן בחו"ל ואצל אוה"ע. ה' אומר "הכרתי גוים נשמו פנותם הרחבתי חותותם... אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר" (צפניה ג, ו-ז) מפרש שם רש"י: "הבאתי פורענות על העכו"ם כדי שתראו ותיראו..." וכן הוא ביבמות סג. ומפורש במהר"ל (חידושי אגדות א' דף קלז). כאשר ה' מרעיש את העולם (וגם מתים מזה עשרות אנשים!), זה לעורר אותנו מתרדמתנו בענין חוסר בית המקדש!

*

כח תפילה של ישראל מפעיל פלאות. אע"פ שבתלמוד בבלי (ברכות ס.) אמרו שאפשר לשנות מין של העובר רק עד גיל 40 יום, בירושלמי (ברכות ט/סוף ג) אמרו "אף היושבת על המשבר, יכול להשתנות, על שם 'כחומר ביד היוצר כן אתם בידי, בית ישראל' (ירמיה יח, ו). וכך ראינו אצל שרה אמנו שנפקדה בזרע של קיימא, למרות שגם עיקר בית וולד (=רחם) לא היה לה (יבמות סד:) ואעפ"כ תפילה הועילה! ובכן, אם העולם נברא כל-כולו למען ישראל (עיין רש"י על תחילת בראשית) פשיטא שאנו במרכז כל הענינים, ולמה לנו לאבד כל מעלותינו בהתנהגות שפלה כמו הליצנות? והרי לשון חז"ל: "שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל (ב' אותיות אחרונות הם שם "אל") (משל:) למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא (=אוצר) אמר המלך אם אני מניחה כמו שהיא, אבידה היא. אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה, השלשלת תהא מוכחת עליה. כך אמר הקב"ה אם מניח אני את ישראל כמות שהן, הם נבלעים בין האומות. אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והם חיים" (ירושלמי תענית ב/ו על סמך יהושע ז,ט "ומה תעשה לשמך הגדול"). כל הנ"ל מורה על מעלתם של ישראל, ובכן הא כיצד יכול מישהו להדיח אותם בצחוק?

נסכם בדברי הלל הזקן בעת שרקד בשמחת בית השואבה. אמנם בבבלי (סוכה נג) קצרו, אבל בירושלמי האריכו והסבירו: "כאשר ראה אותם פוחזים (בקלות ראש) גער בהם, אם אני כאן, מי כאן? ולקילוסינו ה' צריך? והרי 'אלף אלפין ישמשוניה' (דניאל ז, י) (פי' קרבן העדה: לאפס נחשבו כל התושבחות לפני ה' אם אינם עושים ביראה ובאימה, כי מלאכי מעלה הם ששימושם לשורר ולשבח לפניו). אבל כאשר הלל ראה בנ"י עושים בכושר (פי' קרבן העדה: שמחים בעבודת ה' ויראתו) אמר הלל: אם אין אנו כאן, מי כאן? שאע"פ שיש לפניו כמה קילוסים, חביב הוא קילוסם של ישראל יותר מהכל" (ירושלמי סוכה ה/ג) פירוש קרבן העדה: אם אין אנו כאן להודות ולהלל לה', מי יש שישבח במקומנו. כי חביב לפני ה' קילוסם של ישראל יותר מקילוסם של המלאכים!). והשאלה הנשאלת היא, "מה פתאום?" למה שיחבב ה' תשבחותינו כל כך? אלא היא הנותנת. אנו חביבים מחמת שאנו עומדים בנסיון, אנו מוקפים גלי ים מכוערים של ליצנות וקלות ראש, מתדפקת על תודעתנו תרבות-רעה של בני אדם העושים כל ימיהם כחגים (שבת קנא:) ובכח הזרוע הם מגרשים את השכל הטהור ורוצים דוקא להתנהג כתינוקות - בשידורי-הבל של התקשורת הקלוקלת, כל מיני פסטיבלים ריקנים - אעפ"כ אנו מתעלים להדבק באמת, ואנו יודעים משום מה נבראנו, ואנו חדורים הכרה מה הוא ענין האלוהות בעולם, ויודעים שאנו צירים נאמנים להפצת הרעיון האלוהי. כאשר זה כך, מתקיימים דברי חז"ל "בשלושה דברים אדם ניכר, בכוסו בכיסו ובכעסו וי"א אף בשוחקו" (עירובין סה:). ניזהר בחודש אדר זה.

(הערה: עיין שיחה שניה לפרשת תשא)